מאגר מידע
מאגר מידע > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18

היהודים בתקופה הקולוניאלית : הדמוגרפיה | מחבר: ירון צור

יד יצחק בן-צביישראל. משרד החינוך, התרבות והספורטהאוניברסיטה העברית בירושלים

הגידול באוכלוסייה

הכיבוש הצרפתי של מרוקו פתח בהדרגה את הארץ כולה לתהליכי מודרניזציה, שאחד מסימניהם הראשונים הוא גידול מואץ באוכלוסייה. גידול זה נובע בעיקרו מירידה בתמותה: בשלב ראשון דפוסי הילודה אינם משתנים, אך התמותה יורדת מפני שההיערכות להתמודדות עם רעב ועם מגפות טובה מבעבר. בכל עשור גדל במידה ניכרת מספר תושבי מרוקו המוסלמים והיהודים.

האוכלוסייה הילידה במרוקו, 1951-1921

שנה

יהודים

מוסלמים

1921

92,000

3,372,000

1926

108,000

4,681,000

1931

125,000

5,068,000

1936

162,000

5,904,000

1947

204,000

8,089,000

1951

199,000

7,442,000

הטבלה משמאל ממחישה בקווים כלליים את הגידול באוכלוסייה תחת שלטון הצרפתים. המספרים עצמם אינם מדויקים, אף שהם מוסרים תוצאות של מפקדים. עד השלמת הכיבוש באמצע שנות השלושים אי אפשר היה למנות את כל תושבי הארץ. יתרה מזאת, מפקדי 1936 ו- 1947 אינם נחשבים לאמינים במיוחד. מדויק יותר היה כנראה המפקד שנערך בשנת 1951. ואולם, לשם הדגמת התמורה הדרמטית במספר התושבים שחלה בהשפעת התקופה הקולוניאלית אין חשיבות לדקדוקים מספריים, והתמונה ברורה: האוכלוסייה הכפילה עצמה בתוך כשלושים שנה, מהמפקד הראשון (1921) ועד האחרון (1951) ואף אם הגידול האמיתי היה מתון יותר, השינוי עדיין חד ומרשים. פערי הפיתוח המודרני בתוך מרוקו באו כמובן לידי ביטוי בהבדלים בשיעור הריבוי הטבעי, שכן בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי לא היה שינוי ניכר, ואף בהמשך היו סביבות חברתיות ומקומות שבהם לא חל שינוי עמוק בשיעורי התמותה. החוקרים מעריכים כי שיעור הריבוי הטבעי הממוצע בקרב יהודי מרוקו בתקופת השלטון הצרפתי היה כ- 2.5 אחוזים.

מגמת גידול האוכלוסייה נמשכה גם בשנות החמישים, ובמפקד הראשון שנעשה אחרי קבלת העצמאות, בשנת 1960, נמנו יותר מ- 11 מיליון מוסלמים. מספר היהודים היה באותה שנה נמוך בהרבה מזה של שנת 1951 – כ- 160,000, אך לא היה זה פרי תמורה בדפוסי הילודה והתמותה של יהודי מרוקו, אלא תוצאת ההגירה: החל מ- 1947 החלו היהודים בתנועה של הגירה חיצונית, תחילה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, ולאחר מכן גם ליעדים אחרים, ובמיוחד לצרפת. מבחינה זו הם הקדימו את המוסלמים, שהחלו בתנועה של הגירה חיצונית לאירופה, אמנם לא המונית כמו אצל היהודים, מאוחר יותר (בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים).

התמונה הדמוגרפית ממחישה את הדמיון ואת השוני בין מוסלמים ויהודים בתקופה הקולוניאלית. שתי הקבוצות נטלו חלק בתהליכים כלליים, כגידול האוכלוסייה; שתיהן נטלו חלק גם בתנועת ההגירה הפנימית, תופעה שנרחיב עליה את הדיבור בהמשך, ואולם המיעוט הקדים את הרוב, ופתח ראשון בהגירה כלפי חוץ בממדים גדולים.

כאמור, המספרים שננקבו במפקדים הצרפתיים אינם מדויקים, והגורמים היהודיים שנזקקו לאומדן מהימן של מספר יהודי מרוקו התלבטו בנושא זה. רוב הארגונים היהודיים החלו לפעול במרוקו סביב 1948, והערכותיהם בתקופה זו נעו בין 250,000 ל- 300,000 יהודים. כלומר, בין 50,000 ל- 100,000 אלף נפש יותר ממספרם במפקד של 1951 – הפרש נכבד לכל הדעות. אנשי הג'וינט הסבירו את ההפרש במספר העולים בתקופת העלייה ההמונית, שהיה למעלה משלושים אלף נפש, בתוספת מספר היהודים שלא נמנו בידי הצרפתים במרוקו הספרדית: כ- 25,000, והיהודים בעלי המעמד האירופי, שנמנו במפקדים בקטגוריה "אירופים". לפי הערכת הג'וינט בשנת 1952 התקרב מספרם ל- 30,000, אך ב- 1943 הוערך מספרם רק בכ- 15,000 נפש. דומה שהערכת מספר היהודים במרוקו ב- 1948 בכ- 280 אלף נפש קרובה למציאות.

ההגירה הפנימית

מלבד הגידול באוכלוסייה, מאפיין נוסף של תהליך המודרניזציה הוא העיור, כלומר ההגירה מאזורי הכפר לערים. הגירה זו נבעה מירידה במקורות הפרנסה באזורים החקלאיים או מציפייה למקורות פרנסה טובים יותר בכלכלה העירונית המתפתחת, להגנה טובה יותר בעיר מפני רעב ומחלות, ועוד. רוב יהודי מרוקו ישב כבר בתקופה הקדם-קולוניאלית בערים, ונטל חלק בתנועת הגירה אחרת: מערים שוקעות, קופאות על שמריהן או מתפתחות באטיות אל נקודות יישוב המתפתחות במהירות. מכל מקום, הפיזור הדמוגרפי של יהודי מרוקו השתנה מאוד בתקופה הצרפתית. נפתח בעיון בתמורה בערים, שאותן סידרנו לפי גודל אוכלוסייתן היהודית בשלהי התקופה הקדם-קולוניאלית.

עם כל ההסתייגויות לגבי דיוקם, הנתונים טובים דיים להצביע על מגמות התמורה. בעיר אחת, מוגאדור, ניכרת מגמה הפוכה לעלייה הכללית במספר היהודים; מספר הנפשות בקהילה המקומית ירד באופן קיצוני. עיר זו, שהייתה בה האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה במרוקו בשלהי התקופה הקדם-קולוניאלית, נסוגה בראשית שנות החמישים למקום השמיני. ההסבר לכך קשור בתמורה במעמדה הכלכלי של העיר. מוגאדור הייתה לפני בוא הצרפתים עיר הנמל הגדולה של מרוקו, והשער למסחר הבין-לאומי של הארץ מאזור הדרום. בתקופה הקולוניאלית הייתה קזבלנקה לעיר הנמל המרכזית של הארץ כולה, ובדרום החל נמל משני אחר לתפוס את מקומה של מוגאדור – אגאדיר. עיר זו, אגאדיר, לא הופיעה כלל במפת היישובים היהודים הגדולים לפני בוא הצרפתים, אך מ- 1936 גדל מספר היהודים בה בקצב מואץ.

שורה של נקודות יישוב עירוניות מתגלות על פי הנתונים כמקומות שהאוכלוסייה היהודית בהן לא גדלה, ואף קטנה מעט. כאלה הן צפרו ומזגאן במרוקו הצרפתית, תיטואן שבמרוקו הספרדית, וטנג'יר – העיר הבין-לאומית. לכל הערים הללו, למעט טנג'יר, לא היה בתקופה הקולוניאלית מעמד מושך מבחינה כלכלית או מינהלית. לפיכך, לאור הגידול הרב במספר היהודים בערים, הייתה לקפיאה על השמרים משמעות מעשית של שקיעה. טנג'יר, לעומת זאת, הייתה עיר משגשגת ובעלת אוכלוסייה יהודית חזקה יחסית, אך נראה שדווקא משום כך היא נמנתה עם הערים הראשונות שמהן היגרו צעירים בעלי כישורים אל הערים המתפתחות האחרות של מרוקו, ובראשן קזבלנקה, וכן אל מעבר לים, ובמיוחד לאמריקה הדרומית. האפשרויות לקידום אישי ומקצועי בצפון מרוקו היו מצומצמות.

גם אוכלוסיות של ערים אחרות, שאוכלוסייתן היהודית גדלה רק במעט בתקופה הצרפתית, ירדו מבחינת משקלן הדמוגרפי במפת יהדות מרוקו. כאלה היו שתי הבירות המסורתיות של מרוקו לפני הכיבוש הצרפתי, פאס הצפונית ומראכש הדרומית. מראכש ירדה אמנם מן המקום הראשון רק לשני, אך ההפרש בינה לבין קזבלנקה, שעלתה למקום הראשון, היה עצום, כ- 60 אלף נפש. פאס שמרה על מקומה השלישי ברשימה, אך היא צמחה בפחות מחמישים אחוז, כלומר הרבה פחות משיעור הצמיחה הכללי של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית. סאפי וסאלה שלחוף האוקיינוס האטלנטי לא עמדו בתחרות עם ערים זוהרות יותר בחוף, וזה היה גם דינן של לראש ואלקסר אלכביר שבאזור הספרדי.

תמורות במספר האוכלוסין היהודים בערים (מספרים מעוגלים)

העיר 1912 1936 1951
1. מראכש 15,000 25,600 17,000
2. מוגאדור 12,000 6,200 5,500
3. פאס 10,000 10,500 14,000
4. טנג'יר 10,000 10,000 10,000
5. קזבלנקה 7,000 38,800 89,000
6. מכנאס 7,000 9,500 13,000
7. תיטואן 6,500 6,000 6,500
8. צפרו

-

4,400 4,400
9. מזגאן 3,000 3,500 3,100
10. סאפי 2,500 3,600 3,800
11. רבאט 2,000 6,700 13,000
12. סאלה

-

2,600 3,400
13. מלילה

-

-

3,500
14. לראש 2,000 1,200 2,700
15. אלקסר-אלכביר 1,400 1,500 2,500
16. אוג'דה

-

-

3,300
17. פורט ליוטה

-

-

3,100
18. אגאדיר

-

500 1,600
19. תאזה

-

-

1,500

הנתונים ל-1912 מבוססים על הטבלאות שערך מיכאל לסקר בספרו על כי"ח, בעמ' 147 ו-227; הנתונים ל-1951 על פי הטבלה בספרי קהילה קרועה. עמ' 411 ואילך. ההסתייגויות ביחס למהימנות הנתונים הסטטיסטיים שרירות וקיימות, כמובן, גם ביחס לנתונים המופיעים בטבלה, ולפיכך הרשיתי לעצמי לעגל את המספרים בהתאם לשיקולים שונים הקשורים למקורות שמהם נלקחו הנתונים.

תנופת הפיתוח הזאת, שהעלתה על המפה נקודות יישוב חדשות או כאלה שלא תפסו בה מקום בולט לפני כן, באה לידי ביטוי בעמודה המציינת את סביבות שנת 1951. מופיעים בה שמות חדשים: פורט ליוטה, תאזה ואוג'דה. פורט ליוטה נהנתה מתנופת הפיתוח בחוף האטלנטי, אוג'דה ותאזה נהנו מן ההגירה מאלג'יריה ומהאזורים הכפריים שבקירבתן. מבין הריכוזים העירוניים הישנים שהתפתחו בתקופה הקולוניאלית בולטות בטבלה רבאט ומכנאס. האוכלוסייה היהודית במכנאס גדלה בשיעור ניכר, אם כי עדיין פחות מזה של כלל יהודי הארץ. מבין הבירות המסורתיות של מרוקו רק הגידול ברבאט היה מרשים ואף עלה במידה ניכרת על שיעור הגידול הכללי. הייתה זו תוצאה של הפיכתה לבירה העיקרית של מרוקו הקולוניאלית ושל התפתחותה, שהייתה לנמרצת ביותר מבין הערים העתיקות.

חלוקת האוכלוסייה היהודית במרוקו על פי מפקד 1951

בתקופה הקדם-קולוניאלית הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה, אך אחוז היהודים שהתגוררו בעורף הכפרי והמדברי של הארץ היה גבוה מזה שבשלהי התקופה הצרפתית. תנועת ההגירה הפנימית הקיפה את המלאחים שבנאות המדבר, את המלאחים שבעיירות אשר למרגלות האטלס או על שלוחותיו, ועוד יישובים כפריים. לעתים קרובות עברו המהגרים תחילה למלאח שבעיירה או בעיר הקרובות, אשר ממנו יצאו מקצת מתושביו המקוריים למקומות אחרים, ובראשם קזבלנקה. ההגירה בשלבים סייעה למתן את הירידה במלאחים הגדולים של העיירות, אשר תושביהם נטו גם הם לעזוב. מלבד זאת היו כמה יישובים בפנים הארץ שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית, בדרך כלל בשל חשיבותם המינהלית או הכלכלית המיוחדת. קהילות משני הסוגים (מלאחים גדולים ישנים וכאלה שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית), אשר מנו למעלה מאלף נפש בסביבות 1950 נמצאו בנקודות היישוב הבאות: בני מלאל (כ- 2,900 נפש), ווזאן (2,200), מידלת (1,700), דמנאת (1,700), סטאת (1,600), אמזמיז (1,000), ארפוד (1,400), תארודאנת (1,000), ודבדו (900). מכל מקום, מקץ כארבעים שנות שלטון קולוניאלי בלט אופיה של האוכלוסייה היהודית המקומית כאוכלוסייה עירונית מובהקת. הרוב המכריע של היהודים התגורר בתשע-עשרה נקודות יישוב שהיו בעלות מעמד של עיר (ראו הטבלה לעיל). היהודים הכפריים מנו בשנת 1951 רק 9.7 אחוזים מכלל היהודים, ובכרך החדש, קזבלנקה, חיו אותה שנה 37.3 אחוז מכלל יהודי הארץ.

ההגירה החיצונית

היהודים נטלו חלק רב יותר מן המוסלמים בתנועת ההגירה הפנימית. מעבר לכך, הם נבדלו משכניהם בכך שמשלב מסוים עברו מפסים של הגירה פנימית להגירה חיצונית. הגירה מטעמים דתיים בעיקר הייתה אופיינית ליהודי מרוקו מדורי דורות, אך הייתה מוגבלת בדרך כלל לזקנים ולתלמידי חכמים. הגירה מטעמים כלכליים החלה במרוקו כבר במאה התשע-עשרה לכמה כיוונים – לארצות בצפון אפריקה, בדרום אמריקה ולארץ ישראל – אך גם היא הייתה מצומצמת. ההגירה החיצונית ההמונית של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית הייתה אפוא חסרת תקדים. ניצניה החלו כבר בשנים הראשונות למשטר החסות, כשגורמים ציוניים בקזבלנקה ובפאס ניסו לעורר תנועת עלייה ממרוקו אחרי הצהרת בלפור (כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל. העלייה באותן שנים (1922-1919) הייתה חריגה בגודלה, וכללה כנראה קרוב לאלף נפש, ואולם היא נכשלה, ועד אחרי מלחמת העולם השנייה לא התחדשה.

העלייה לישראל בשנים 1953-1948

1949-1948 כ-20,000
1950 4,213
1951 7,631
1952 4,777
1953 2,941
סך הכול 39,562

במקביל לעלייה לארץ ישראל החלה תנועת הגירה דלילה של יהודים ממרוקו לצרפת. עד סמוך ליציאת הצרפתים נתפסה הגירה זו כחלק של ההגירה המרוקאית הכללית, שכללה מוסלמים ויהודים, לצרפת. בראשית 1954 העריך מקור צרפתי את גודלה של המושבה היהודית המרוקאית בארץ זו בכאלפיים נפש בלבד. 400 מהם כבר קיבלו אזרחות צרפתית. יתרה מזאת, לפי ההערכות כל ההגירה היהודית המרוקאית לצרפת בשנות החמישים, כולל בשנים הראשונות לעצמאות, לא עלתה על כ- 1,600 נפש. לפיכך הייתה תופעה זו שולית יחסית, בשנים הנידונות כאן. יש להדגיש כי מדובר בהגירת יהודים נתינים, וכי המספרים הקטנים הללו אינם כוללים הגירה מן המגזר היהודי האירופי. רוב אנשיו של מגזר זה היו בעלי אזרחות צרפתית, לא נחשבו מהגרים זרים וקשה היה לעקוב אחרי תנועותיהם. אין ספק שהתערערות השלטון הצרפתי וקבלת העצמאות בשנת 1956 הביאו ליציאת משפחות יהודיות רבות ממוצא אלג'רי ממרוקו לצרפת, ושל יהודים נוספים בעלי אזרחות צרפתית או אירופית אחרת, אם כי יציאה זו לא נשאה אופי המוני ולא בלטה בממדיה.

העלייה לישראל בשנים 1956-1954

1954 8,291
1955 25,151
1956 36,401
סך הכול 69,843

לא כן העלייה לישראל. העלייה, שלא גדלה כלל משנת 1922, חודשה בתקופת ההעפלה, ובשנת 1947 עלו כאלף נפש. מיד לאחר מכן, ובעקבות הקמת מדינת ישראל, התפתח בשנים 1949-1948 גל העלייה הראשון ממרוקו, שכלל כ- 20,000 נפש. מכאן ואילך לא הייתה שנה שבה לא הייתה עלייה. אך בין שני הגלים הגדולים של התקופה הצרפתית היו שנות רגיעה יחסית, שבהן עלו אלפים ספורים, ולצד העלייה התפתחה אף ירידה, כלומר הגירה חוזרת. מספר היורדים למרוקו בין 1948 לשלהי 1952 נע בין 2,400 ל- 2,900 נפש, לפי הערכות שונות.

גל העלייה הגדול השני החל בקיץ 1954 ונמשך עד סתיו 1956, שבו נעלו שלטונות מרוקו העצמאית את שערי העלייה החוקית. בתקופה זו, המקבילה ליציאת הצרפתים ממרוקו, לא ניכרה תנועת ירידה, אלא להפך: רבים מן היורדים ביקשו לחזור לישראל במסגרת גל העלייה החדש.

קל להתרשם כי הגל השני היה גדול פי כמה מן הראשון, וכי עד ראשית תקופת העצמאות, ציבור ששיעורו מתקרב לארבעים אחוז מיהודי מרוקו בשנת 1948 (קרוב ל- 110,000 מתוך 280,000 נפש) עבר למדינת ישראל. רוב היהודים המרוקאים המשיך להתגורר בארץ הולדתו, ומנה אז כ- 170,000 נפש.

לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים והשלטון
היהודים בתקופה הקולוניאלית : הדמוגרפיה (פריט זה)
היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים בכלכלת הארץ
היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים בסביבתם


ביבליוגרפיה:
כותר: היהודים בתקופה הקולוניאלית : הדמוגרפיה
מחבר: צור, ירון
שם ספר: מרוקו
עורך הספר: סעדון, חיים
תאריך: תשס"ד
הוצאה לאור : יד יצחק בן-צבי; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט
בעלי זכויות: יד יצחק בן-צבי; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט; האוניברסיטה העברית בירושלים
הערות: 1. סדרה: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים.
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית